בס"ד
החילוק של המהר"י בן מלכי צדק על מס' כלאים פרק ט',משנה א' בין צמר לבן לצמר צבעוני בהקשר לדיני כלאים בפתיל תכלת:
1]במס' נגעים פרק יא',משנה ג' כותבים חז"ל במשנה:"העורות והבגדים הצבועים אין מטמאין בנגעים".."רבי שמעון אומר: הצבועים בידי שמים-מטמאין, ובידי אדם-אינן מטמאין".
2]מביא הקהתי[שם] שצבועים אינם מטמאין אבל הלבן מטמאין.והמהר"י בן מלכי צדק על מס' כלאים פרק ט' משנה א' מביא אותו הדין:"תנינן אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים בין צבועין ובין לבנין ותנינן אין מטמא בנגעין אלא צמר ופשתים ובלבד לבנים"עכ"ד][וכן, עי' בדברי הר"ש ובר"מ בהרבה על מס' נגעים פרק יא',משנה ג'].
3]ובכדי לחדד את ההבנה צריך להבין מה ההבדל בין "טומאה בידי אדם" לטומאה בידי שמים": ההבדל הוא שהטומאה בידי שמים אלו הנגעים המזיקים לגוף ולנפש האדם שעוברים בתהליך ההטמאות במגע ממקום נגע או נוכחות החיידקים והפטריות ותחלואות אחרות[כדברי חכמי תוגרמה לסולטן כפי שהביא הרב אליהו עצור שליט"א מתוך ספר "ילקוט מעם לועז"].
4]אבל בכדי שהנגע יטמא ישראל אחר מדאורייתא לפי דיני התורה בספר ויקרא לחייב אותו בהטהרות והבאת קרבן מצורע, עליו להראות את הנגע לכהן שרשאי לפסוק ולהכריע ולטמא אותו ב-"טומאה בידי אדם". כלומר, אם אדם רואה כתם "כמראה" בלשון התורה אין זה מחייב אותו מדיני התורה להבדל ולהפרד מהקהל כמצורע והוא כשר, עד שהכהן יפסוק בדיני "טומאה בידי אדם" כמוצא פיו בציווי התורה לטמא את הנגע גם בידי אדם מדאורייתא כציווי התורה[לא כתיב בתורה(ויקרא יג'.מז'):"והבגד כי היה בו"[בלשון עבר, כלומר שהאדם הבחין בכתם וחשש בדיעבד שנטמא בידי שמים], אלא כתיב(שם):"והבגד כי יהיה בו"[כלומר, בלשון עתידית לאחר אבחנה בכתם ירחץ את הבגד ואז תהיה נקודת ייחוס לעתיד וודאית-שלא קיימת גם אפשרות אחרת שהבגד סתם התלכלך מכתם של אוכל]. והאדם יכול לנקות ולרחוץ את הנגע עד העלמותו בשיעור מראית העין שנקבע עבור הטומאה מדברי חכמים ואין בגדיו וביתו טמאים-אלא אם כן יחזרו מראות הנגעים והכהן יפסוק בפיו שהמראה שהאדם היהודי חושד כמראה נגע הוא אכן נגע מתוך מוצא פיו של הכהן שהוא הראה לו את הנגע.
4]לפיכך ניתן לפרש את האמור במס' נגעים פרק יא',משנה א':"כל הבגדים מטמאין בנגעים,חוץ משל גוים,הלוקח בגדים מן הגוים יראו בתחלה",מהסיפא ניתן ללמוד שהיהודי צריך לבדוק את בגדי הגויים אם יש בהם כתמים של נגעים שמטמאים טומאה בידי שמים, אבל הם מותרים כיוון שהם אינם מטמאים בטומאה בידי אדם[ע"פ מוצא פיו של הכהן],שאם הם אכן טמאים בידי שמים, הנגעים יעברו מבלי שהם יהיו אסורים ללבוש,אבל עלול מישהוא להוציא "שם רע בישראל" שהוא מצורע ולהביא למחלוקת ודין ודברים שבסופו של דבר יאלצו את הלובש ללכת לכהן שיפסוק בדיני טומאה בידי אדם.
5]"ועורות הים אינן מטמאין בנגעים". הכוונה שבעורות מהים יש חומרים שאינם מאפשרים לעורות להטמא בטומאה בידי שמים כי יש חומרים כימיים בים שמונעים גידולי חיידקים[בגלל זה צובעים פתיל תכלת מדם חילזון שבים ולא ביבשה]. לכן,לא חוששים לטומאה בידי שמים ולא שיצטרכו ללכת לכהן שיפסוק בענייני טומאה בידי אדם,והבגים מעורות הים מותרים בלבוש.
6]"חיבר להם מן הגדל בארץ,אפלו חוט, אפילו משיחה, דבר שהוא מקבל טומאה-טמא"-מכאן ניתן ללמוד שיש הבדל בין צבעוני מהים לצבעוני העשוי מחומר צבע צמחי או מינרל מהיבשה שמטמאים בידי שמים גם את הצבעוני הצבוע מדם חילזון מהים-כיוון שלא ניתן להבדיל באופן מיידי בין הטהור לטמא וקיים ספק משום מראית עין המצטרף לגודל של גריס האם הכל טמא בידי שמים ומטמא במגע. לכן, כאשר נשאל הכהן האם המראה טהור או טמא,הרי הוא חייב להחמיר בידי אדם.
7]אבל במקרה שכרך חוט פתיל תכלת מחילזון שבים שאינו מהזנים הרעילים שעלולים להזיק לבריאות ולהרוג את היגבים-אפילו בשוגג, (שדינו כצבעוני שאינו מטמא לא בידי אדם ולא בידי שמים) לחוט פשתן(שאינו נטמא אלא לחוט צמר לבן שמטמא בידי אדם ובידי שמים). אין חשש לעבור על איסורי כלאים(לפי המהר"י בן מלכי צדק על מס' כלאים פרק ט' משנה א')-אפילו אם יש איזורי לבן בחוט התכלת[רש"י במס' ברכות ט',ב':"בין תכלת שבה ללבן שבה":גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה",וכן אותו פירוש בתוספות.(שם(. ומה שברור שנהגו ללבוש כזה בתקופת חז"ל],כי הדם חילזון הארגמן עובר לשם דיפוזיה ו"מחסן" כציפוי של כלי "פתיל צמיד" שבדופן החיצוני של משטח הצמר החיצוני יש ציפוי חומרים כימיים בלתי נראים לעין שמקורם מדם החילזון מהים שמבודדים מפני הטמאות לנגעים[מס' כלים יז',יג'] ושמקורם של החומרים מדם החילזון שבים שאינם נשטפיםבדומה לחומרים מדם החילזון שנותנים את מראית העין של הצבעוני. [כלומר האיזורים הופכים לדין "צבעוני מהים" במהליך תהליך צביעת המצמר בדם חילזון ביורה, ומצטרפים אל המשטח הכחול במראית עין כדין צבעוני שאינו נטמא ומטמא בנגעים(מס' נגעים פרק יא',משנה ג')] את איזורי הלבן מהטמאות בידי שמים מכח החומרים הצבעונים וגם חומרים הסמויים מן העין[ודין זה ניתן ללמוד גם במשנה במס' כלים פרק כו',משנה ו' ד"ה תכריכי ארגמן כפי שכתבתי(וכן, עי' בר"ש במס' כלים פרק כו' משנה ו'(שם):"ד"ה:"תכריך":"כסות ארגמן כדמפרשינן תכריך כסות אלא שזה צבוע ארגמן ומתוך התוספתא משמע דתכריך ארגמן מ"ר בעור שכורכין בו ארגמן עכ"ד:-כלומר,העור נמצא במגע צמוד לצבע הארגמן מדם חילזון הארגמן הימי[כפי שהבאתי בקונטרס "ניצני תכלת" ובספר "שקדי כסף" ובמקומות אחרים)]. וכל זאת כאשר מדובר בצמר רחלים ללא הכלאות[אייל של ששת ימי בראשית ע"פ מס' בכורות יז',א':ד"ה:"רב פפא אומר הכל מודים"] כי הצביעה היא אחידה אך ורק בצמר[תכלת עמרא מס' יבמות],ולא בפשתן[רש"י מס' נידה סא',ב'—שאז אם קושרים חוט כחול צבעוני של פשתן צבוע באופן בלתי אחיד עם חוט צמר לבן, עלולים לעבור על איסורים נגעים של טומאה בידי אדם וטומאה בידי שמים.או שקושרים צמר צבוע צבעוני מן הצומח עם חוט פשתן לבן,עלולים לטמא את הבגד בטומאה בידי שמים ולבסוף כאשר יתפתח כתם גדול כגריס במראית עין ככתוב בתורה בספר ויקרא, כתוצאה מהנגעים החיידקים והפטריות שמטמאות בטומאת המצורע, הכהן יהיה רשאי לטמא בטומאת נגעים גם "בידי אדם".
אורן אהרן רוזן
החילוק של המהר"י בן מלכי צדק על מס' כלאים פרק ט',משנה א' בין צמר לבן לצמר צבעוני בהקשר לדיני כלאים בפתיל תכלת:
1]במס' נגעים פרק יא',משנה ג' כותבים חז"ל במשנה:"העורות והבגדים הצבועים אין מטמאין בנגעים".."רבי שמעון אומר: הצבועים בידי שמים-מטמאין, ובידי אדם-אינן מטמאין".
2]מביא הקהתי[שם] שצבועים אינם מטמאין אבל הלבן מטמאין.והמהר"י בן מלכי צדק על מס' כלאים פרק ט' משנה א' מביא אותו הדין:"תנינן אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים בין צבועין ובין לבנין ותנינן אין מטמא בנגעין אלא צמר ופשתים ובלבד לבנים"עכ"ד][וכן, עי' בדברי הר"ש ובר"מ בהרבה על מס' נגעים פרק יא',משנה ג'].
3]ובכדי לחדד את ההבנה צריך להבין מה ההבדל בין "טומאה בידי אדם" לטומאה בידי שמים": ההבדל הוא שהטומאה בידי שמים אלו הנגעים המזיקים לגוף ולנפש האדם שעוברים בתהליך ההטמאות במגע ממקום נגע או נוכחות החיידקים והפטריות ותחלואות אחרות[כדברי חכמי תוגרמה לסולטן כפי שהביא הרב אליהו עצור שליט"א מתוך ספר "ילקוט מעם לועז"].
4]אבל בכדי שהנגע יטמא ישראל אחר מדאורייתא לפי דיני התורה בספר ויקרא לחייב אותו בהטהרות והבאת קרבן מצורע, עליו להראות את הנגע לכהן שרשאי לפסוק ולהכריע ולטמא אותו ב-"טומאה בידי אדם". כלומר, אם אדם רואה כתם "כמראה" בלשון התורה אין זה מחייב אותו מדיני התורה להבדל ולהפרד מהקהל כמצורע והוא כשר, עד שהכהן יפסוק בדיני "טומאה בידי אדם" כמוצא פיו בציווי התורה לטמא את הנגע גם בידי אדם מדאורייתא כציווי התורה[לא כתיב בתורה(ויקרא יג'.מז'):"והבגד כי היה בו"[בלשון עבר, כלומר שהאדם הבחין בכתם וחשש בדיעבד שנטמא בידי שמים], אלא כתיב(שם):"והבגד כי יהיה בו"[כלומר, בלשון עתידית לאחר אבחנה בכתם ירחץ את הבגד ואז תהיה נקודת ייחוס לעתיד וודאית-שלא קיימת גם אפשרות אחרת שהבגד סתם התלכלך מכתם של אוכל]. והאדם יכול לנקות ולרחוץ את הנגע עד העלמותו בשיעור מראית העין שנקבע עבור הטומאה מדברי חכמים ואין בגדיו וביתו טמאים-אלא אם כן יחזרו מראות הנגעים והכהן יפסוק בפיו שהמראה שהאדם היהודי חושד כמראה נגע הוא אכן נגע מתוך מוצא פיו של הכהן שהוא הראה לו את הנגע.
4]לפיכך ניתן לפרש את האמור במס' נגעים פרק יא',משנה א':"כל הבגדים מטמאין בנגעים,חוץ משל גוים,הלוקח בגדים מן הגוים יראו בתחלה",מהסיפא ניתן ללמוד שהיהודי צריך לבדוק את בגדי הגויים אם יש בהם כתמים של נגעים שמטמאים טומאה בידי שמים, אבל הם מותרים כיוון שהם אינם מטמאים בטומאה בידי אדם[ע"פ מוצא פיו של הכהן],שאם הם אכן טמאים בידי שמים, הנגעים יעברו מבלי שהם יהיו אסורים ללבוש,אבל עלול מישהוא להוציא "שם רע בישראל" שהוא מצורע ולהביא למחלוקת ודין ודברים שבסופו של דבר יאלצו את הלובש ללכת לכהן שיפסוק בדיני טומאה בידי אדם.
5]"ועורות הים אינן מטמאין בנגעים". הכוונה שבעורות מהים יש חומרים שאינם מאפשרים לעורות להטמא בטומאה בידי שמים כי יש חומרים כימיים בים שמונעים גידולי חיידקים[בגלל זה צובעים פתיל תכלת מדם חילזון שבים ולא ביבשה]. לכן,לא חוששים לטומאה בידי שמים ולא שיצטרכו ללכת לכהן שיפסוק בענייני טומאה בידי אדם,והבגים מעורות הים מותרים בלבוש.
6]"חיבר להם מן הגדל בארץ,אפלו חוט, אפילו משיחה, דבר שהוא מקבל טומאה-טמא"-מכאן ניתן ללמוד שיש הבדל בין צבעוני מהים לצבעוני העשוי מחומר צבע צמחי או מינרל מהיבשה שמטמאים בידי שמים גם את הצבעוני הצבוע מדם חילזון מהים-כיוון שלא ניתן להבדיל באופן מיידי בין הטהור לטמא וקיים ספק משום מראית עין המצטרף לגודל של גריס האם הכל טמא בידי שמים ומטמא במגע. לכן, כאשר נשאל הכהן האם המראה טהור או טמא,הרי הוא חייב להחמיר בידי אדם.
7]אבל במקרה שכרך חוט פתיל תכלת מחילזון שבים שאינו מהזנים הרעילים שעלולים להזיק לבריאות ולהרוג את היגבים-אפילו בשוגג, (שדינו כצבעוני שאינו מטמא לא בידי אדם ולא בידי שמים) לחוט פשתן(שאינו נטמא אלא לחוט צמר לבן שמטמא בידי אדם ובידי שמים). אין חשש לעבור על איסורי כלאים(לפי המהר"י בן מלכי צדק על מס' כלאים פרק ט' משנה א')-אפילו אם יש איזורי לבן בחוט התכלת[רש"י במס' ברכות ט',ב':"בין תכלת שבה ללבן שבה":גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה",וכן אותו פירוש בתוספות.(שם(. ומה שברור שנהגו ללבוש כזה בתקופת חז"ל],כי הדם חילזון הארגמן עובר לשם דיפוזיה ו"מחסן" כציפוי של כלי "פתיל צמיד" שבדופן החיצוני של משטח הצמר החיצוני יש ציפוי חומרים כימיים בלתי נראים לעין שמקורם מדם החילזון מהים שמבודדים מפני הטמאות לנגעים[מס' כלים יז',יג'] ושמקורם של החומרים מדם החילזון שבים שאינם נשטפיםבדומה לחומרים מדם החילזון שנותנים את מראית העין של הצבעוני. [כלומר האיזורים הופכים לדין "צבעוני מהים" במהליך תהליך צביעת המצמר בדם חילזון ביורה, ומצטרפים אל המשטח הכחול במראית עין כדין צבעוני שאינו נטמא ומטמא בנגעים(מס' נגעים פרק יא',משנה ג')] את איזורי הלבן מהטמאות בידי שמים מכח החומרים הצבעונים וגם חומרים הסמויים מן העין[ודין זה ניתן ללמוד גם במשנה במס' כלים פרק כו',משנה ו' ד"ה תכריכי ארגמן כפי שכתבתי(וכן, עי' בר"ש במס' כלים פרק כו' משנה ו'(שם):"ד"ה:"תכריך":"כסות ארגמן כדמפרשינן תכריך כסות אלא שזה צבוע ארגמן ומתוך התוספתא משמע דתכריך ארגמן מ"ר בעור שכורכין בו ארגמן עכ"ד:-כלומר,העור נמצא במגע צמוד לצבע הארגמן מדם חילזון הארגמן הימי[כפי שהבאתי בקונטרס "ניצני תכלת" ובספר "שקדי כסף" ובמקומות אחרים)]. וכל זאת כאשר מדובר בצמר רחלים ללא הכלאות[אייל של ששת ימי בראשית ע"פ מס' בכורות יז',א':ד"ה:"רב פפא אומר הכל מודים"] כי הצביעה היא אחידה אך ורק בצמר[תכלת עמרא מס' יבמות],ולא בפשתן[רש"י מס' נידה סא',ב'—שאז אם קושרים חוט כחול צבעוני של פשתן צבוע באופן בלתי אחיד עם חוט צמר לבן, עלולים לעבור על איסורים נגעים של טומאה בידי אדם וטומאה בידי שמים.או שקושרים צמר צבוע צבעוני מן הצומח עם חוט פשתן לבן,עלולים לטמא את הבגד בטומאה בידי שמים ולבסוף כאשר יתפתח כתם גדול כגריס במראית עין ככתוב בתורה בספר ויקרא, כתוצאה מהנגעים החיידקים והפטריות שמטמאות בטומאת המצורע, הכהן יהיה רשאי לטמא בטומאת נגעים גם "בידי אדם".
אורן אהרן רוזן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה